מתחילת השנה השתתפתי בפרויקט ריצה בית ספרי. מטרת הפרוייקט הייתה ללמד אותנו, התלמידים, על עצמינו, על משמעת עצמית, ביטחון עצמי וכו' דרך ריצה ולבסוף להתחרות ככיתה במירוץ לשלושה קילומטרים.
אז… היום היה המירוץ.
נסענו בבוקר למכון ווינגיט לשמוע הרצאה מפי האצן העיוור בז'ה נבבה שמייצג את ישראל בריצת מרתון באולימפיאדת הנכים (מקום חמישי באולימפיאדת בייג'ינג). הוא סיפר כי עד גיל מאוחר בכלל לא סיפרו לו שהוא עיוור כיוון שאימו לא יכלה להתמודד עם הדבר (אביו עזב את המשפחה כשהוא נולד). הוא סיפר שהחיים שלו היו מלאים בקשיים, שאנשים לא האמינו בו ושזה רק גרם לו לרצות להצליח. הוא סיפר על כוח רצון ומשמעת עצמית ומפה לשם הבחור טיפס (כמעט) עד לפסגת האוורסט, בעל תואר, טכנאי סאונד, מאמן אתלטיקה, ורץ מרתון בקצב 3.5 דקות לקילומטר... בהחלט חומר למחשבה.
לאחר ההרצאה התכנסנו כל בתי הספר שהגיעו במגרש כדורגל במכון ואחרי חימום קצר ניגשנו לזינוק.
כיוון שאני היחיד בכיתה שלי שמתאמן בריצה ומכיוון שלא הגיעו ילדים מבתי ספר אחרים בגיל שלי (היו אמורים להגיע וביטלו ברגע האחרון) התחרות שלי הייתה בעצמי ובסטודנטים להוראת ספורט (הם אלו שעובדים איתנו בבית הספר ואחראים כל הפורייקט).
הטקטיקה שלי הייתה לפרוץ קדימה ישר בתחילת הריצה ולשבור את המתחרים מנטאלית. מספיק שלא אתן להם לעקוף אותי מספר פעמים (הם יתקרבו ואני אגביר במהירות ואאט לאחר מכן) והם ככל הנראה ישברו או שלפחות לא ינסו לעקוף אותי שוב עד קרוב לקו הסיום.
הריצה הייתה לא פשוטה, 3.2 ק"מ במקום 3, דרך כורכר עם חלקים חוליים ושמש של 11 בבוקר ביום קייצי, אבל בסופו של דבר הגעתי לקו הסיום ראשון בזמן של 11:34 דקות.
היה מעולה! ויצאו גם תמונות טובות…
ועכשיו העיניים לתחרות החשובה באמת הקרובה, שליחים מועדוני, ואחר כך טיסה למחנה אימונים בצ'כיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה