לפני כשבוע התחלנו בכיתה פרויקט חדש בנושא ריצה. מטרת הפרויקט היא להתחרות בהמשך השנה בתחרות ריצה ל-5 ק"מ כשבדרך אנחנו "לומדים לרוץ" בעזרת סטודנטים להוראת ספורט ממכון ווינגיט שמלמדים בבית הספר ו"עוזרים" לנו באותה ההזדמנות ללמוד דרך הפרויקט והריצה קצת על עצמנו (שאיפות, יכולת התמדה, רצון להצליח, רצונות בחיים וכו').
היום בסיום האימון שלי (פארטלק של שעה ועשרים בגשם אם שאלתם…) נפגשתי עם חבר מהכיתה והוא הצטרף אלי לשחרור ("שיעורי הבית" שקיבלנו מהסטודנטים היו לצאת לשתי ריצות של ק"מ במהלך השבוע בהפרש של לפחות יום בין הריצות). אותו החבר, לא אנקוב בשמו, אמר הרבה בעבר שהוא לא יכול, יודע או רוצה לרוץ, שהכושר שלו ברצפה ושהוא לא מסוגל לרוץ דקה ברציפות. בכל מקרה, ישר בתחילת הריצה התחלנו לדבר על כל מיני נושאים וככה עברה לה רבע שעה עם יותר משני ק"מ בגשם בלי לשים לב... לקראת סיום הריצה אמרתי לו את הזמן והמרחק שעברנו והוא לא האמין…
הריצה הזו והשיחה עם החבר גרמה לי להבין שהריצה כוללת בתוכה גוון מנטלי יותר מאשר גופני. דוגמה לכך היא שאם ניקח אדם שלדעתו הגבול שלו הוא, לדוגמה, 10 דקות ושהוא לא יכול להמשיך מעבר לכך ונגיד לו שהוא עבר פחות ממה שהוא מאמין שהוא יכול הוא ימשיך לרוץ למרות שבעצם כבר עבר את הזמן שהקציב לעצמו. הריצה היא מנטלית יותר מאשר גופנית. מסקנה חשובה מאוד להמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה