מאז הפגישה עם הפיזוטרפיסט (לפני שבועיים) רוב הריצות שלי הן בעצימויות קלות (מקסימום מתונות) ויחסית ארוכות כדי שפציעת הקרסול שלי תתרפא עד הטיסה לבולגריה. מצד אחד - הריצות קלות יותר, נוחות יותר (גם כשטיפה חם או אביך לאללה) ואני מוצא זמן להיות עם עצמי בשקט וברוגע. מצד שני - אני רוצה להתקדם ולהשתפר. ריצה קלה ובעצימות גבוהה היא נהדרת ונעימה אבל אני אוהב את הקצב ושינויי המהירות והעצימויות הרבים, אני אוהב את תחושת המאמץ.
אני מחכה לאימונים הקשים והמהירים במהלך השבוע (כרגע יש אחד כזה…). האימונים הקשים (או תחרויות הניווט - כל דבר ששובר את שגרת האימונים הקלים והמונוטוניים) הפכו להיות סוג של "אוויר לנשימה" בשגרת האימונים הקלים.
לפני שבוע לא התקיים אימון בגלל האובך (הצהוב, המגעיל, החם והדוחה) שפקד את האזור ולפני שבועיים ביצעתי את התרגילים באימון בעצימות שלא עלתה על עצימות בינונית. לקראת הנסיעה לחו"ל אני חייב להתחיל להעלות קצבים ורמות קושי באימונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה