ביום שלישי ה-28 לחודש יוני, בשעה 4:00 לפנות בוקר נפגשנו כולנו, כל חברי הנבחרת, בקצה של טרמינל 3 בנתב"ג. מגיעים לפסל הגדול של הראש של בן - גוריון, פונים ימינה והולכים עד לקצה, אנחנו שם. בשעה 8:20 התחלנו את הטיסה (אחרי עיקוב של 3 שעות בערך). המטוס כמעט וריק ולכל אחד יש שלושה מושבים לעצמו (מספיקה בדיוק לשכיבה כשכל הגוף מכווץ והראש נשען על סוגר של החגורה ככרית) וכיסא נוסף בשביל התיק. שומעים מוזיקה, ישנים (עד כמה שאפשר עם התנאים הלא אידיאלים…), קוראים ספר ומעבירים את הזמן בדיבורים. בשעה 11:20 נחתנו בוורשה ואחרי מספר שעות עלינו על טיסת המשך שהביאה אותנו אל Rzeszow (אל תנסו לבטא את השם, גם אם תצליחו, הפולנים כנראה אומרים את זה שונה לחלוטין ובלי כל קשר לאותיות שכתובות). עיר גדולה שנמצאת בערך 45 דקות מירוסלב (Jaroslow), העיר שבה נלון בשבוע הקרוב ונתחרה במסגרת אליפות אירופה לנוער בניווט לשנת 2016.
עוד 45 דקות עוברות ואנחנו מגיעים לכניסה לאכסניה גדולה שמשכנת משלחות ממדינות רבות. כאן נבלה את השבוע הקרוב. פתאום, ההתרגשות שלא הורגשה כמעט בטיסות פורצת לאוויר ומתחילה להיות מורגשת מאוד. הנה אנחנו כאן, בפולין, הנה אני כאן, עומד להתחרות באליפות אירופה לנוער. זו התחרות שאליה התכוננתי כל השנה, זה הרגע לו חיכיתי כל כך הרבה ועליו חשבתי כל כך הרבה פעמים. קשה מאוד לתאר את מה שעובר באוויר…
ביום רביעי (יום אחרי שנחתנו בפולין) יצאנו לשני אימונים. האחד בשטח שבו כבר התאמנתי כשהייתי במחנה האימונים כאן עם יקיר (לפני שבועיים) והשני בשטח הצמוד לשטח בו תתקיים התחרות. האימונים נועדו להכיר לנו (ולהזכיר למי שכבר היה בשטח בעבר, כלומר לי) את השטח, ואת סגנון המיפוי. מה זה אומר כשבמפה מסומן ירוק בהיר ומה זה אומר כשהירוק כהה, מה זה איקס ירוק (האגדה אומרת שזהו גזע עץ כרות, אבל זה היה נכון רק בחלק מהמקרים… בצ'כיה כבר קיימת מגמה להפסיק לסמן גזעי עצים כרותים מכיוון שהם מתרבים בקצב לא נורמלי, או לחליפין מתפרקים ונעלמים מהר מכדי שיהיה אפשר להכניס אותם למפות), איך נראה שביל לעומת סינגל וכו'. בו ביום חמישי יצאנו לאימון מודל מסכם בבוקר (פשוט ריצה קלה מאוד עם מעברים להליכה וכמה מתגברות בסיום בשביל לחוות פעם נוספת את השטח ולצבור ביטחון נוסף בלי לעייף את הגוף) ולאחר מכן נחנו בשארית היום. מחר יומה הראשון של האליפות - המקצה הארוך.
יום א לתחרות:
התעוררתי בשעה 8:00 עם השעון המעורר (האמת היא שהתעוררתי כבר לפני, אבל יצאתי מהמיטה רק אז) ואחרי שבדקתי בפעם המיליון שכל הדברים בתיק ירדתי למטה לאכול. למטה, כבר היו ליד השולחן חלק מחברי הנבחרת, וולפגאנג ויקיר. יקיר הגיע לפולין במיוחד בשביל האליפות. הוא הגיע לעזור לי בצד מנטאלי ביום הראשון של האליפות ועמד לחזור לישראל כבר למחרת במהלך מקצה השליחים. אחרי ארוחת הבוקר (אין תאבון בכלל אבל אוכלים בכוח כדי שתהיה אנרגיה) יצאנו יקיר ואני החוצה לסיבוב הליכה ודיבורים. דיברנו על ההכנה לאליפות, על האליפות עצמה, רגשות, חששות וניווט. דיברנו שוב על האסטרטגיה הכללית ועל הטקטיקה לניווט וניסינו לגרום לי להגיע רגוע, בטוח בעצמי ובכלל, בצורה הטובה ביותר לזינוק. בכל זאת, עכשיו הוא הרגע אליו התכוננו במהלך כל השנה.
אחרי שסיימנו את ההליכה חזרנו למלון ואני עליתי למקלחות להישטף במהירות. במקלחת היו עוד מספר נווטים. כל אחד מנסה לעשות את הדבר הנכון לו כדי להירגע. זה שוטף את הפנים שוב שוב, זה מדבר לעצמו והולך ברחבי החדר, זה מתקלח במים קרים. כולם מתרגשים, לחוצים וקצת חוששים. גם הבוגרים שכבר נראה שהיו בעבר במעמד הזה חיוורים קצת יותר מהרגיל. אחרי שסיימתי להתקלח ולקחתי את התיק מהחדר ירדתי למטה למבואה ואחרי החלפת מילים אחרונה עם יקיר נכנסתי למיניבוס שעמד להסיע אותי ונווטים נוספים אל הזינוק (היו 4 חלונות זינוק, אני זינקתי בחלון הרביעי). בהצלחה אחרונה, ונוסעים.
אחרי נסיעה של כעשרים וחמש דקות הגענו לאזור הכינוס. מהכינוס לזינוק הוביל שביל שבצידו השמאלי עשינו אתמול את אימון המודל. היום, הזינוק מוביל לצד הימני שלו. טייפים וגרביים על הרגלים, מחזיק תיאור תחנות ומצפן על היד, חולצת נבחרת על פלג הגוף העליון ויוצאתי לכיוון הזינוק. אחרי חימום של כעשרים דקות במפת החימום הגעתי לזינוק. משפט הצלחה אחרון של איתי שחיכה שם וניגשתי לזינוק. בזינוק פולנים חייכנים ולא דוברי אנגלית החווינו אותי ואחרי 3 דקות ו-5 צפצופים של השעון, זינקתי לשטח. התחנה הראשונה הייתה לג קצר שבחרתי לרוץ על אזימוט. הגעתי מערבית לתחנה ולא הצלחתי לראות אותה, המשכתי לשביל ותקפתי מחדש - הפעם פגעתי. לתחנה השנייה היה לג ארוך ובחרתי לעלות צפון מערבה ולהיכנס בוואדי מסוים. לא הצלחתי לשמור כיוון כמו שצריך ונכנסתי לוואדי הלא נכון (וואדי אחד דרומה). הוואדי היה סבוך מאוד וגזל ממני זמן רב. לא הצלחתי לפגוע בתחנה במדויק והגעתי (במזל) לתחנה השלישית (לג קצר מהתחנה השנייה), חזרתי לתחנה השנייה ואחרי שניקבתי אותה רצתי לשלוש (במהירות גבוהה ובלי טעויות בכלל…). המסלול היה קשה ניווטית ופיזית וכלל 45 דקות שבהן המצח יצטרף לנקב 15 תחנות, לרוץ 5.8 קילומטרים אווירים ולטפס 280 מטרים. הלחץ וההתרגשות גרמו לכך שהמסלול הרגיש קשה עוד יותר וביצעתי בו הרבה טעויות שאני מעריך שלא הייתי עושה בתחרויות אחרות. יש לומר, שבמקביל לטעויות שביצעתי, מספר לגים רצתי בצורה טובה שהתקרבה לזמן המנצח (הבדלים של שניות בודדות).
אחרי ¾ מסלול היה לג קהל שלאחריו הרבע האחרון של המסלול ולבסוף ספרינט הסיום. כשהגעתי לתחנה של לג הקהל (אחרי עלייה ארוכה שהרגישה ארוכה וקשה עוד יותר בגלל חוסר ההצלחה במסלול עד אז) הרגשתי גרוע מאוד. הייתי עייף, מותש והרגשתי שעד כה, המסלול היה כישלון מהדהד בסך הכול, בטח שלעומת הציפיות שאיתן הגעתי. בדעיבד התברר שהייתי אז כ-6 דקות מאחורי רותם יוגב, אחד מחברי המשלחת שרץ איתי באותה הקטגוריה. את הרבע האחרון של המסלול רצית בקושי רב. נתתי את כל מה שהיה לי לתת, גם בצד הניווטי ובעיקר בצד הפיזי וסיימתי את הניווט עם הלשון בחוץ. סיימתי כשנייה אחת בלבד לפני הבחור שהיה כשש דקות לפני רבע מסלול קודם לכן…
בסיום הניווט (אחרי מנוחה של מספר דקות) יצאתי לשחרור עם יקיר. לאזור השחרור (cool down area) הוקצה שטח קטן של יער ובו אפשר היה לצאת לריצה קלה בסיום התחרות ולשחרר מעט את הגוף והנפש. בזמן השחרור דיברנו יקיר ואני על הניווט, על מה שהיה ועל כך שלמרות חוסר ההצלחה, התחרות לא נגמרה ומחר יום חדש.
אחרי שחזרנו למלון תחקרנו אני ויקיר את הניווט שהיה ולאחר מכן התכנסנו כל חברי הנבחרת לקראת מקצה השליחים שהיה ביום שלמחרת. דיברנו על הניווט שהיה ותיחקרנו אותו מעט. לאחר מכן דיברנו על מקצה השליחים והחלטנו מי יהיו חברי הקבוצות ומי יצא באיזה לג. ההסכמה הייתה שכיוון שכל חברי הנבחרת רוצים לרוץ בשלישיה מחר, יבחרו שלושת אלו שעשו את התוצאות הטובות יותר בניווט היום. בשלישיה שלי נבחרנו לרוץ אני, רותם יוגב ואלון זורע (אני יצאתי ראשון ואלון סיים). בקטגוריה שעד גילאי 18 חברי השלישיה היו עילם ברזק, עמר כחל ורותם לנס. שאר חברי הנבחרת רצו בקבוצות מעורבות. המשמעות הייתה שהם ישתתפו באירוע וירוצו - אך לתוצאה שלהם לא תהיה חשיבות ולכן היום הזה יכול היה להיות להם מעין יום של מנוחה ושחרור לפני מקצה הספרינט שיתקיים ביום השלישי והאחרון של האליפות.
בשעות אחר הצהריים של אותו היום התקיים טקס הפתיחה של האליפות ובאותו מעמד גם הוענקו מדליות לזוכים (דנמרקי זכה בקטגוריה שלי, אם רציתם לדעת ולא העזתם לשאול). לפני הטקס התקיימה צעדה של כל המשלחות ברחוב הראשי של ירוסלב, בסופה הגיעו כולם אל הרחבה המרכזית של העיר שם היה הטקס עצמו (התזמורת מנגנת, ראש העיר נואם בפולנית מרשימה, נציגת ה-IOF האיטלקייה מדברת והמשלחת האיטלקית בעננים, מארגני התחרות נואמים וכולם מתרכזים במסכים הגדולים עם שידורי הטלוויזיה ומחכים לראות את עצמם ואז לא יודעים האם להסתכל על המסך על או על המצלמה…). בזמן הצעדה החזיקה כל משלחת את הדגל שלה ונופפה בו בצורה המרשימה ביותר שהצליחה ולפניה צעדו ילדה או ילד פולנים שהחזיקו שלט עם שם המדינה בפולנית (Izrael במקרה שלנו, Zjednoczone Królestwo במקרה של הבריטים). את הדגל הישראלי נשאתי אני. היה מכובד מאוד.
יום ב - שליחים:
אזור הכינוס של מקצה השליחים מוקם בשטח פותח של שדה דגן קצור על ראשה של גבעה מוקפת ביער. דרומית לאזור הכינוס (מערבית) היה שטח שבו הייתה מפת חימום והזינוק היה לכיוון מזרח (ריצה של כמאה מטרים צפונה ואז פנייה חדה מזרחה אל המשולש). ליד הזינוק, מגודר בסרטים אדומים ולבנים, היה לג הקהל וצמוד אליו מוקמה תחנה מאה שממנה נמתחו סרטים אשר ביניהם ירוצו אל תחנת הסיום שהייתה צמודה לזינוק גם כן. הנווטים יצאו לדרך ולאחר ⅔ מסלול יגיעו אל תחנת הקהל. אחרי שיעברו בלג הקהל הם יכנסו אל ה-⅓ האחרון של הריצה ולאחר שסיימו אותו ינקבו את תחנה 100 וירוצו אל תחנת הסיום שם יתנו את האות ליציאת הנווט הבא בקבוצתם.
ראשית הוזנקו קטגורית גילאי 18 וכעשר דקות לאחר מכן זינקתי אני בזינוק ההמוני של קטגורית הנוער עד גילאי 16. האמת היא שהגעתי למקצה הזה עם צפיות אבל עם הרבה פחות לחץ מזה שאיתו הגעתי לניווט אתמול. הרגשתי יחסית משוחרר מכיוון הסיכויים של הקבוצה שלנו להגיע למיקום גבוה היו נמוכים יחסית וכתוצאה יכולתי לצאת לריצה במחשבה שכל תוצאה שנשיג תהיה או עמידה ביעדים הנבחרתיים או הפתעה לטובה.
מכיוון הרגשתי משוחרר יחסית בעת הזינוק לא ניסיתי להיצמד אל הדבוקה הראשונה אלא לקרוא את המפה ולרוץ בקצב שלי. השטח של מקצה השליחים היה דומה מאוד לשטחים בהם התאמנו יקיר ואני כך שהמיפוי והאזור הרגישו לי מוכרים (הרבה יותר מהשטח של הניווט אתמול) ובהתאם, הביטחון שלי עלה. עד תחנה 7 רצנו אני והבחור מהשלישייה ההונגרית (הוא הגיע במקום החמישי בסיכום הריצה) כתף אל כתף בדבוקה הראשונה (לא נצמדתי אל הדבוקה בזינוק ההמוני אך תפסתי אותה עד מהרה והמשכתי לרוץ איתה). אני והרצים הראשונים של צרפת ופינלנד רצנו ביחד. המצב הנ"ל נמשך עד תחנה 7 (מתוך 15) תחנה זו מוקמה על צלעו השני של הוואדי אליו נכנסנו בריצה. התחנה מוקמה בהמשך לתעלה בתוך הסבך. אני והבחור הפיני רצנו אליה ביחד אך כשהתחלנו לעלות בוואדי הוא רץ ימינה (דרום מערבה) ואילו אני חשבתי שהתחנה דרום מזרחית למיקום שלנו (מעט שמאלה). בדיעבד, הוא צדק לחלוטין. רצתי שמאלה ולא מצאתי את התחנה. היה לי קשה מאוד להתאפס בצורה מדויקת באזור ולכן הגעתי אל התחנה רק אחרי שהדבוקה הראשונה (וגם השנייה) עברה אותה. נותרתי בקבוצה האחרונה המשכתי בדרך. עוד שתי תחנות ולג הקהל הגיע. כשנכנסתי חזרה ליער ל-⅓ האחרון של המסלול הייתי כבר עייף מאוד וחסר כוחות פיזיים. כל צעד היה מאמץ, הנשימות היו מהירות, רדודות וכבדות, הגרון שרף והשרירים כאבו מאוד ושרפו גם כן. עם כל הכאב שהיה כרוך בריצה המשכתי לרוץ ונתתי את כל מה שהיה לי לתת. הכל.
מיד בסיום הריצה (יקיר החל במסע חזרה לוורשה ומשם לארץ בזמן שאני הייתי בשטח) יצאתי לשחרור עם בחור תורכי בשם טאלהא. הבחור ההוא, טאלהא, רץ ביחד איתי את ה-⅓ האחרון של הריצה וניקב כשנייה לפני את תחנת הסיום (עם זאת, רותם יוגב שיצא לשטח אחרי עקף את חברו של התורכי עוד לפני הגעתם למשולש…).
כשאלון זורע, הרץ הנוסף סיים את המסלול שלו דורגנו במקום ה-14 (מתוך 24).
שיא ישראלי חדש!
 |
| תחנה 100 - שליחים |
כנראה שזה הסוד - מנטאליות. כשמגיעים לא לחוצים ונרגשים אלא מרוכזים ושלווים אל הזינוק ורצים כך כל התחרות - התוצאות בהתאם. היכולת הפיזית קיימת, במימד הניווטי צריך עוד להשתפר הרבה אך השיפור האמיתי צריך להתבצע בנושא המנטאלי.
שוב, אותה התרגולת. חוזרים לאכסניה ואוכלים. נחים קצת, מותחים את הגוף והשרירים ושיחת נבחרת. עוברים על היום שהיה ונותנים קצת דגשים לקראת מחר. עוברים שוב ושוב על המפה שניצן יסעור (אח של רותם מהקטגוריה שלי) הצליח להכין מהארץ בעזרת שימוש ב-Google Streets, Google Maps ושאר הכלים של גוגל (...) ובסוף איתי וולפגאנג מזכירים לנו שהיום בערב תתקיים המסיבה של האליפות מיד בסיום טקס חלוקת הפרסים על ניווט השליחים.
עוד על המסיבה תוכלו לקרוא בהמשך.
יום ג: ספרינט
קמנו מוקדם מהרגיל, אכלנו ארוחת בוקר מוקדמת ויצאנו מהאכסניה - היום צריכים היו כל חברי המשלחות להגיע אל אזור הכינוס מוקדם מאוד. הסיבה הייתה שמכיוון שהדרך לאזור הכינוס עוברת בתוך העיר בחלקים בהם אמורה להתקיים התחרות עצמה, המארגנים היו אמורים להניח חלק מהתחנות רק לאחר שנכנסו לשם כל המשלחות.
בין הרגע בו הגענו לכינוס עד לזינוק שלי עמדו להן שעתיים וחצי ובהם ניסיתי לנמנם מעט (בלי הצלחה), לשמוע מוזיקה (לשמוע, לא להקשיב באמת, אי אפשר וגם לא רצוי כדי לא לצאת מריכוז) ולדבר מעט עם עצמי על הניווט שיהיה, על הטקטיקה, הטכניקה ועל מה שאני רוצה שיהיה. מעיין חיזוקים עצמיים רגע לפני שמתחילים.
כ-50 דקות לפני שעת הזינוק שלי התחלתי להתארגן. מכיוון שכל הבגדים שלי היו עליי (מכנסי מהירים וחולצה) כל שנותר לי לעשות זה לקחת את ציוד הניווט, לשים טייפים, גרביים ונעליים ולצאת לחימום. דבר נוסף שהייתי צריך לעשות הוא ללכת לשירותים - ארוחת הבוקר כבר התעקלה, לניווט צריך להגיע קלילים ובכלל, אלו צרכים אנושיים...
הבעיה בשירותים לא הייתה השירותים עצמם אלא הכמות שלהם, לכל 399 הנערים והנערות ששהו במתחם (לא כולל המאמנים והמארגנים ואני) היו בסך הכל 6 תאים (ומשתנה אחת). מכיוון שכולם היו צריכים את 6 התאים האלו באופן דחוף, התור אליהם היה ארוך מאוד (מעל 20 דקות במקרה הטוב והרבה יותר במקרה הפחות טוב). בשלב מסוים לקח כל אחד כיסא והתור עבר לישיבה. כדי להתקדם בתור פשוט עברת כיסא…
אחרי סיום סאגת הכיסא הנוח יצאתי לחימום (קליל ומשחורר ממקודם) ולאחר 20 דקות של ריצה קלה, עקבים לישבן, מתגברות וכל מה שעושים בחימום באזור של 30 מטרים על 20 מטרים (אזור הכינוס היה קטן מאוד) נגשתי לזינוק.
באותו הבוקר ירד על העיר גשם. כל הרחובות, הדשאים, המדרגות והמדרכות היו רטובים וחלקים מאוד. בהתאם לכך, הריצה שלי לא הייתה מהירה כבדרך כלל. הייתי צריך להיזהר בפניות ולהאט בירידות הרבה יותר מהרגיל. הגשם השפיע שונה על הרצים ונתן לחלקם יתרון מובנה. אם רצת כשהשמש הייתה בשמיים מצבך היה טוב יותר מאשר אילו רצת כשירד גשם והכל נרטב והפך לחלק. מצב כזה אינו יכול לקרות כאשר כולם מזנקים יחדיו אולם זה אחד מהדברים שהופכים את הניווט למאתגר ומעניין יותר (לפחות לדעתי). בכל מקרה, העייפות מהיומיים שהיו (ובכלל, מהשבוע האחרון) נתנה את אותותיה ולא הצלחתי להתמיד בקצב גבוה. בנוסף לכך ביצעתי מספר טעויות. העובדה שהכרתי את העיר בצורה טובה מאוד נתנה לי יתרון התחלתי אבל לא הצלחתי לנצל אותו בצורה מספיק טובה. הסיבה הייתה, לדעתי, שלא בטחתי בעצמי ובידע שלי מספיק וכתוצאה לא השכלתי לקשר את המפה ואת השטח המוכר לי מהזיכרון בצורה מספיק טובה ומהירה. סיימתי במקום ה-57 לאחר 12:15 דקות בשטח ׁ(2.5 קילומטרים ו-16 תחנות).
לאחר שנרגעתי מעט מהניווט והסדרתי את הנשימה והדופק החלפתי בגדים והבנתי שבעצם,החלק המעשי של האליפות נגמר. לא עוד ריצות ומקצים, לא עוד תחרויות ופרסים, לא עוד EYOC 2016 בפולין. כל שנותר הוא טקס הסגירה, ארגון המזוודה, שלום לחברים החדשים, והביתה (והחלפת החולצות המסורתית שבה, לפרוטוקול, השגתי חולצה שווה מאוד של פינלנד בתמורה לחולצה של שווייץ שאותה החלפתי על חולצה של מחנה סילבה 2015).
בסיום טקס הסגירה של האליפות וחלוקת הפרסים חזרנו לאטנו לאכסניה. באוויר כבר הייתה, בנוסף לריח של הגשם, אווירה של סיום ושל סוף. חלק מאוכזבים שלא השיגו את מה שאליו ציפו, חלק מרוצים מההישגים שלהם וכולם שמחים על גודל המעמד, האנשים החדשים שהכירו, המקומות החדשים שבהם היו ובכלל, החוויה הענקית שעברו.
בצהרי המחרת התחלנו את המסע חזרה הביתה.
אפילוג:
אליפות אירופה הייתה רגע השיא של השנה. אל האליפות התכוננתי במהלך כל השנה. ניווטים, מחנות אימונים, ריצות, תחקורים, הדמיות ומה לא.
את כל אותן ההכנות עשיתי במסגרת תכנית האימון של המועדון - מועדון ניווט עמק חפר. מטרת התכנית הנ"ל הייתה להביא אותי מוכן בצורה מיטבית אל האליפות על מנת להצליח ולזכות במדליה ראשונה למדינת ישראל.
השנה לא הצלחנו לעמוד ביעד זה אבל אני בטוח שבעתיד, אם נמשיך לרצות, להאמין ולנסות - נצליח.
השנה הייתה משמעותית מאוד בשבילי. הגעתי בה לפסגות גבוהות מאוד של חוויות, הישגים ולימוד, במקביל לעבודה קשה ומאמץ רב.
אני רוצה להודות מעומק הלב למספר אנשים:
- יקיר גולדנר, ראש מועדון הניווט עמק חפר, אחראי התכנית להכנתי לאליפות, העומד בראשה וההוגה שלה. היה לצידי לאורך כל הדרך, תמך, עזר, תיחקר, אימן ובנה. בזכותו התכנית הזו יצאה לפועל ופעלה.
- עדי טול - מאמן הכושר של המועדון. אימונים, הסברים ובעיקר גרם לכך שגם בתוך הקשה של האימון יהיה תמיד כיף. בלעדיו לא הייתי מגיע לחצי מרמת הכושר והמוכנות הגופנית שלי לאליפות הזו.
- אלכסיי מרצ'נקו - מאמן הניווט של המועדון. תחקורים, שיחות ועצות בכל נושא. משפט הדגל היה "הכל בסדר" והאווירה שנוצרה הייתה בהתאם - צפיות, אימונים, קושי ולחץ אבל בסוף, הכל בסדר (וגם מה שלא - עוד יהיה).
- איתי מנור, מאמן נבחרת הנוער של ישראל שאימן אותי במהלך כל השנה החולפת. תיחקר, עזר ונתן עצות. מחנות אימונים בכל רחבי הארץ, שיחות על ניווטים, ריצות ומה שבניהם.
תודה לכולכם. בלעדיכם זה לא היה קורה, בזכותכם זה קרה.
ה-EYOC היא אליפות ענקית וחשובה מאוד. אולם, בין הריצות והניווטים קורים הרבה דברים נוספים. הייתי רוצה לספר לכם על 5 אירועים חווייתיים ומיוחדים שהתרחשו בזמן האליפות:
- "הולכים לישון"
כידוע לנו, בין כל שני ימים יש בהכרח לילה (למרות שבפינלנד היה חושך רק 4 שעות כשהייתי שם, וגם אז היה ניתן לקרוא בחוץ ספר עם קצת מאמץ - הזמן הזה עדיין נחשב כלילה…). בלילה, במיוחד בלילות של שבוע כל כך חשוב וקריטי כמו השבוע שבו עומדת להתקיים אליפות אירופה לנוער, חייבים לישון מספר שעות מינימלי, נגיד 8 וחצי. הבעיה היא ההתרגשות והלחץ. שני האחרונים כל כך גדולים ומורגשים, שההגעה לשלב שבו מתחילים לספור את שעות השינה (כלומר מהרגע שנרדמים) לוקחת הרבה יותר זמן מהצפוי ומהרצוי. בכל לילה, מהרגע שכולם נכנסו למיטות והאור כבה, לקח לפעמים מעל שעה עד שנרדמנו. לילה אחד, אחרי 45 דקות בערך של חוסר הצלחה להרדם, כשהייתי בטוח שכל חברי החדר כבר ישנים, נפתחה לפתע הדלת ובפתח עמד אחד מחברי הנבחרת שבקטגורית עד גילאי 18 (הנבחרת התחלקה ל-4 חדרים. בחדר הראשון והקיצוני ביותר בקומה המאמנים וולפגאנג ואיתי, בחדר השני הבנות, בחדר השלישי הבנים מקטגורית עד 18 ובחדר הרביעי הכמעט קיצוני ביותר בקומה לצד השני, אנחנו - קטגורית עד גילאי 16). קמתי מהמיטה לשאול אותו מה הוא רוצה, ופתאום קמו גם כל 3 חברי החדר האחרים שבכלל לא ישנו גם הם… - "תורכים הם כמו ישראלים, רק בתורכית"
ביום הראשון לשהותנו באכסניה ירדנו לחדר האוכל ולאחר שלקחנו אוכל מהבופה, התברר לנו שנגמרו השולחנות הפנויים וכתוצאה, נאלצנו להתפצל לשולחנות נפרדים. איתי וולפגאנג והחדר של הקטגוריה הבוגרת הלכו לשולחן אחד, והבנות וחברי החדר שלי הלכו לאחר. הבחירה הראשונה הייתה לשבת עם הצ'כים - אנחנו כבר חברים שלהם, לא? הרי היינו בסילבה, זה הופך אותנו לחברים של כל הצ'כים באשר הם. השולחן של הצ'כים היה מלא. טוב, אז בוא נלך לשולחן של השוודים, הם מעולים בניווט וגם אנחנו יודעים לנווט. הבעיה הייתה שהשוודים (וגם הפינים, הנורווגים, השוויצירים, הרוסים והדנים) היו באכסנייה אחרת. מה עם השולחן של הבולגרים? מלא. השולחן של ההונגרים? מלא. בלארוסים, לטבים, אסטונים? מלא. נותרו רק התורכים…
האמת היא שלא ממש התחשק לנו לשבת עם התורכים, בכל זאת, היחסים בין המדינות לא בשיא, אבל בשלב הזה ניצח הרעב והתיישבנו לידם. אם כבר התיישבנו לידם, אז גם התחלנו לדבר ואחרי שיחה משולבת אנגלית מקוטעת וסימני ידיים של כמה דקות, הבנו שני דברים. הראשון, חברי המשלחת התורכית ממש נחמדים, מאירי פנים וחברתיים. השני, המזוודות שלהם נותרו בנמל התעופה באיסטנבול בגלל אירוע טרור שארע שם ביום שלפני. כתוצאה, מכל הכבודה נותרו לחברי המשלחת התורכית רק הבגדים שאותם הם לבשו ותיקי היד. כלומר - כל ציוד הניווט שלהם לא הגיע… בסיום הארוחה ניגשנו יחד לחדר (התורכים לחדר שלנו והתורכיות לחדר של הבנות) והבאנו להם בגדים בהשאלה לשבוע הקרוב. כבר בארוחת הערב ראינו את חברי המשלחת התורכית עם חולצות ישראליות, מחייכים ושמחים. אין מה לציין שמאותו שלב כבר היינו חברים לחלוטין… בסיום האליפות, ניגשו אלינו חברינו התורכים והחזירו לנו את הבגדים המושאלים. לערימת הבגדים הם צירפו גם חולצה של הנבחרת שלהם לכל אחד מאיתנו שעזר להם בנושא הביגוד בשבוע החולף. עם ת'הלא, פאטי ומליסה אני עדיין שומר על קשר. - "באנקט" - או, בלארוסים מפוצצים מסיבה - או, שוודים עושים ס"ד (סיבוב דאווין)
אחת מהמסורות של ה-EYOC היא שבין היום השני לשלישי מתקיימת מסיבת "שיתוף אחווה, שלום וחברות בין העמים" (או משהו בסגנון). החלטנו בצורה נבחרתית לרכז את המאמץ המשותף במסיבה מכיוון שבשליחים אולי לא ננצח, אבל את המסיבה אנחנו לוקחים (ואני מצטט חבר נבחרת שלא אנקוב בשמו "לוקחים קללל"). כיאה לנבחרת חדורת מטרה הגענו בערב היום השני אל אולם הספורט שבו עמדה להתקיים המסיבה לבושים במיטב הווסטים הנבחרתיים שלנו. ראשית התקיים שם טקס הענקת המדליות על תחרות השליחים שהייתה באותו בוקר (הפינים לקחו כרגיל חצי מהמדליות והצרפתים ניצחו בקטגורית הנוער עד גילאי 16) ולאחר מכן התחילה המסיבה עצמה. אציין שבאולם הספורט לא היה מיזוג או אוורור כך שאחרי 10 דקות של שהייה שם התחלת להרגיש כמו בסאונת אדים פינית ולמסיבה הגענו מחוממים לחלוטין.
המסיבה עצמה הייתה נחמדה (למרות שהאירופאים עוד צריכים ללמוד דבר או שניים או מליון בקשר למסיבות) ובתוכה קרו שלושה אירועים ראויים לציון.
מספר 1: כל נבחרת הייתה צריכה להתחפש בנושא מסוים. אנחנו התלבטנו קשות בין קיבוצניקים למושבניקים ובסוף התפשרנו על משהו ישראלי במיוחד - ספרטנים. הדרך בה ביטאנו את הספרטניות שבנו הייתה לנעול סנדלים ולכרוך על עצמינו מגבות או סדינים עם סיכת ביטחון כתוגה. הנבחרת השוודית התחפשה לאנשי עסקים והשקיעה מאוד בתחפושת. הם התהלכו באולם החם והלח בלי המיזוג לבושים בחליפת 3 חלקים עם פפיון ונעלי לקה שחורות ובוהקות. התחפושת שלהם בהחלט הייתה מושקעת מאוד, אבל הם בכלל לא השתתפו במסיבה… הם נכנסו לאולם, הסתובבו בו 10 דקות, דגמנו קצת וחזרו למלון שלהם לישון…
מספר 2: לא אשקר, האירופאים מצטיינים בתחומים רבים. בתחומים רבים שתחום המסיבות אינו אחד מהם. די הרבה זמן המסיבה לא הצליחה להתרומם. שירים לא מתאימים, אנשים שלא רוקדים, בקיצור מסיבה די על הפנים. בשלב מסוים מספר בלארוסים שהיו במסיבה ניסו לגרום למסיבה להשתפר וכדי לעשות זאת הם לקחו בקבוקים מלאים במים והטיזו על כולם. הבעיה? חצי מכמות המים שהם הטיזו באוויר עפה על הדי-ג'י ועל המערכת שלו. הדי-ג'י כיבה את המוזיקה בו במקום והפסיק את המסיבה שהתחדשה רק אחרי 15 דקות בערך. לפרוטוקול, אציין שלאחר התקרית, המסיבה באמת השתפרה ממש…
מספר 3: התחלנו והובלנו את הריקודים, גרמנו למסיבה להתחולל, הצטיינו לכל אורכה ולסיכום - ניצחנו במסיבה! - בדרך חזרה לאכסניה מטקס הפתיחה של האליפות (האכסניה שלנו מוקמה כעשר דקות הליכה ממרכז העיר שם התקיימו טקסי הפתיחה והסגירה של האליפות ושם היה אזור הסיום של מקצה הספרינט ביום השלישי לתחרות) התקרב לעברנו (המשלחת הישראלית) בחור פולני שיכור, שמן ומקועקע, קצת נמוך מגובהו של מקרר, אבל רחב כאחד. הבחור התחיל לקלל אותנו ואפילו ירק על איתי (ולא פגע). אחרי היריקה הלא מוצלחת הוא ניגש אלי וניסה לחטוף את דגל ישראל שהיה על כתפי (החטאה מספר 2 לפולני). מאחר שלא הגבנו לו, שהרי מה אפשר להגיב לפולני שיכור שלא דובר אנגלית? הוא הסתלק מהמקום. בהחלט חוויה מיוחדת...
- "סלבריטי בפולין"
ביום השלישי לשהותיינו בפולין בסיום אימון המודל המסכם, התחלנו ללכת לכיוון המיניבוס שיחזיר אותנו לאכסניה ולפתע התפרץ לדרך כתב וצלם וביקשו לערוך איתנו ראיון. איתי ניגש למלאכה ובמשך מספר דקות התראיין. בסיום הראיון ביקש הכתב מרואין נוסף, הפעם מהמתאמנים, ומי נבחר? אני.
לבשתי את הווסט הייצוגי וסידרתי את השיער, עברתי למצב אנגלית בראש וניגשתי לעמוד מול המצלמה. כמה משפטים מהירים בפולנית בין המראיין לצלם והמצלמה התחילה לעבוד. בהמשך, עניתי על שאלות באנגלית קולחת במשך 5 דקות (האמת היא שעניתי לשאלות, אבל אני לא בטוח לאיזה… הכתב דיבר באנגלית עם מבטא פולני כבד, כך שהצלחתי להבין רק חלק ממה שהוא אמר. התחברתי למה שהיה נדמה לי שהוא אמר - ולזה עניתי...) ומפה לשם, אני סלבריטי אמיתי בפולין...
להתראות אליפות אירופה לנוער בניווט 2016. נתראה בשנה הבאה ב-EYOC 2017 בסלובקיה.
דבר נוסף:
באחר הצהריים של יום הספרינט יצאנו יחד לעיר ורצנו שם את המסלול של קטגורית הנערות עד גיל 18. היה מאוד מהנה, העיר הייתה שקטה ושלווה ומזג האוויר היה קריר ונעים. הריצה לא הייתה עצימה וקשה אלא קלה וחופשית, השיא עבר והתחרות נגמרה. בערב יצאנו ביחד לעיר ובזמן ארוחת הערב (פיצות בפאב) ראינו יחד את משחק רבע הגמר של טורניר היורו בו צרפת שחקה כנגד איסלנד. אמנם במשחק עצמו האיסלנדים הובסו 5-1 אבל לדעתי אפשר ללמוד הרבה (מאוד) מהדרך שהם עברו ומהנקודה אליה הם הגיעו.
באיסנלד גרים כ-300 אלף תושבים. פחות מבתל אביב. עד לפני עשר שנים היה בה רק מגרש כדורגל מקורה אחד ומעט מגרשים פתוחים נוספים. באיסלנד, בגלל המיקום הצפוני שלה, חשוך במחצית מהשנה וקר במשך כמעט כל הזמן. התנאים גרועים מאוד לספורט בסגנון של כדורגל ובכל זאת הנבחרת שלהם העפילה לרבע גמר הטורניר היבשתי הנחשב מכולם - אליפות אירופה בכדורגל. כיצד? השקעה עצומה של הנוגעים בדבר. האיסלנדים השקיעו הון עתק בתשתיות הקשורות לכדורגל, בנו מגרשים מקורים, אצטדיונים ומרכזי אימונים וכיום לכל כפר קטן יש מגרש. הם השקיעו כסף רב בהכשרת מאמנים ואנשי צוות וכיום דרישת הסף של מאמן קבוצת ילדים היא תעודת מאמן של התאחדות הכדורגל האירופאית (מקביל לתעודת מאמן של ה-IOF). הם השקיעו במיוחד בנוער ובקבוצות הילדים וכיום לכל ילד יש גישה למגרש, כדור, קבוצה וצוות אימון ברמה גבוהה מאוד. הם מאתרים כישרונות בגיל צעיר מאוד וגורמים להם לאהוב את הכדורגל ולהמשיך ולהתקדם בתחום.
את כל זה בנו האיסלנדים (וממשיכים לבנות ולהתפתח) במהלך 10 השנים האחרונות. הם הפכו בעשר שנים ממדינה שאף אחד לא ספר את נבחרתה למדינה שהגיעה כאנדרדוג לתחרות ענק בקנה מידה עולמי - וניצחה.
אפשר ללמוד הרבה מהסיפור האיסלנדי ולהעביר אותו אלינו. ארגון של אירועים ברמה גבוהה, הכשרת מאמנים בדרך מקצועית וקביעת קריטריוני סף מחמירים לאימון. חוסר התפשרות לגבי הטוב ביותר לנוער ולילדים ועזרה לכל אחד שחושב לנסות את הספורט. מתן תגמולים ופיתוח תכניות אימון ארוכות טווח והכי חשוב - אמונה ורצון להצליח, להתקדם, ללמוד ולהשתפר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה